“הכאב והגאווה, קושרים אותנו אלה אל אלה – יהודים, דרוזים, מוסלמים, בדואים, נוצרים וצ’רקסים. השכול חוצה עדות ומחבר בינינו. האחדות הפנימית היא שורש קיומנו. יום הזיכרון מבטא יותר מכל את הערבות ההדדית בתוכנו. זהו יום של פיוס פנימי גדול. פיוס פנימי שנובע משותפות גורל, וראוי שאלה ילוו אותנו – כל יום, כל השנה”. כך קבע היום (ד’) ראש הממשלה, בנימין נתניהו בטקס האזכרה הממלכתי לחללי מערכות ישראל בהר הרצל.
במהלך הנאום, התחייב נתניהו כי לא ירפה את ידיו כדי להחזיר הביתה את לוחמי צה”ל במבצע ‘צוק איתן’, הדר גולדין ואורון שאול, הנחשבים לחללי צה”ל שמקום קבורתם לא נודע.
“אנחנו נמשיך לפעול כדי להחזיר הביתה את לוחמי צה”ל – בתוכם יקירינו הדר גולדין ואורון שאול. זהבה והרצל שאול היקרים, לאה ושמחה גולדין היקרים, אני מבטיח לכם שלא נרפה. אני מבטיח לכם שלא נחסוך שום מאמץ עד שנביאם, את בניכם, בנינו, הביתה”, הדגיש ראש הממשלה.
במסגרת הנאום, סיפר ראש הממשלה, אח שכול בעצמו, על תהליך קבלת ההחלטות המתבצע אצלו בעת קבלת החלטות על פעולה צבאית כתוצאה מהאובדן האישי.
“במהלך שנותיי כראש הממשלה, כל פעם כשנמסרת לי הודעה על חייל שנפל, לבי נקרע עם משפחתו. על כן, כשאני נדרש לקבל החלטה על פעולה שכרוכה בסיכון לוחמינו וכוחותינופעולה, וזה קורה חדשות לבקרים, אני שוקל היטב ובכובד ראש את הדברים. שוקל עם הראש, ולא פחות מכך, עם הלב”, דברי-נתניהו.
בדבריו, פירט ראש הממשלה על מקרי שכול שפגש במהלך חייו. בין היתר, סיפר ברגש על מפגש עם בנים ובנות שכולים שפגש לאחרונה. “שלשום קיימנו, רעייתי ואני, מפגש מרגש עם בנים ובנות שאבותיהם נפלו בצה”ל ובזרועות הביטחון. שאלתי שתי ילדות, אחיות תאומות: ‘מה אתן זוכרות מאבא?’ שתיהן לא יכלו לדבר, הן פשוט פרצו בבכי. הן עמדו שם דקות ארוכות והתייפחו. ואנחנו, שלבנו נקרע, דמענו איתן. כל אחת ממשפחותינו מתמודדת בדרכה עם היגון הנורא”.
בפנייה ישירה למשפחות השכולות, הוסיף ראש הממשלה: “אחיי ואחיותיי, כאב האובדן הוא כמשקולת שצמודה לרגלנו, במסע נדודים במדבר היגון. אני ומשפחתי צועדים במדבר הזה 40 שנה. יש ותיקים מאיתנו, ויש כאלה שהצטרפו למסע רק לאחרונה. גם בשנה החולפת, לאחר צוק איתן, נוספו בעל כורחם למשפחת השכול אלה שיקיריהם נפלו במערכה נגד הטרור הרצחני. במקרים רבים לוחמינו השליכו נפשם מנגד כדי להציל חיים. הם חתרו למגע, הסתערו על המפגעים, ובכך מנעו אסונות כבדים יותר. אמרתי זאת להוריה של הדר כהן זכרה לברכה, לוחמת מג”ב שפעלה בתושייה וּגבורה כשעמדה על משמרתה בשער שכם. התעוזה שהיא גילתה הצליחה לבלום מחבל מסתער, ובמחיר חייה הצילה את חברתה. ימים ספורים אחרי מותה של הדר, תינוקת חדשה נקראה על שמה. משפחת ארבוס מאלון מורה נפעמה מהמעשה האמיץ, באומרה: “מעט נשים זכו להשתתף בהצלת ישראל כמותך – בעוז ובהדר”. הדר כהן מאור יהודה, והדר ארבוס הקטנה מאלון מורה תהיינה קשורות לעד. כך גם בנות נוספות, שנושאות את שמה של הדר. בישראל ילדים וילדות נקראים על שמם של מגיני עמנו. וכך כאב המשפחות נמהל בגאווה”.
את נאומו סיכם ראש הממשלה בנימה מנחמת, כשאמר כי “עם רדת ערב, כשיחל יום העצמאות, תגיע גם שעתה של התרוממות הרוח. עין אחת תזיל דמעת עצב על החיים הצעירים שנגדעו, ומהעין השנייה תנשור דמעת גיל על נס התקומה – מדינת ישראל הנבנית והפורחת, שהיא כפלא בין העמים. יקירינו הנופלים, גיבורי האומה, הם שאפשרו את נס הקוממיות. נשמתם תוסיף להיות צרורה בחיינו, והיא תאיר את דרכנו כמשואות נצח”.
